1. קרב שת
מור
"ראינו את ענני האבק של הסורים מתקרבים, וזה היה
מפחיד. יורים עלינו ארטילריה כבדה, משמאל היו טילי סאגר,
ומהחזית היו טנקים מסוג 'טי־26'. למרות הכל הסתערנו"
בניגוד למה שכולם חושבים - הטנקים של חטיבת
השריון במילואים 976 היו הראשונים שבלמו את הסורים
במלחמת יום כיפור, ואלה שדחקו אותם אל מעבר לגבול #
04 שנה אחרי, מפקדי החטיבה נפגשו לשחזר את הקרבות -
ולהזכיר לכולם מי באמת הציל את רמת הגולן
אביתר אורן | צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ובאדיבות יהודה וגמן
'
מו את כל אזרחי המדינה, מלחמת יום הכיפורים תפסה את הטנקיסטים
של "עוצבת יפתח", חטיבת המילואים 976, בהפתעה מוחלטת. אולם
בשונה ממרבית האזרחים - עליהם הוטל לתקן את המצב, לעזוב
במהירות את המשפחה והחברים, ולעלות שוב על מדים. "כולנו באנו
בהרגשה שאנחנו יוצאים למלחמה, צ'יק־צ'אק מנצחים וחוזרים. אף
אחד לא חשב שהולך להיות משהו אחר", נזכר רס"ן (מיל') חנן אנדרסון, מפקד
מחלקה במלחמה. "עלינו לרמת הגולן, וראינו אוטובוס עם תיירים שברחו. נופפנו
להם לשלום, מבחינתנו היינו בטיול. ואז, כשהגענו למפקדת האוגדה בנפח, ראינו את
הטנקים השרופים. משם נפלנו ישר לתוך המלחמה. המעבר מהבית היה כל כך חד",
הוא מספר. "בארץ עוד הייתה אופוריה ממלחמת ששת הימים, ופתאום אתה נמצא
במלחמה, ותוך שעה־שעתיים חבר'ה כבר נהרגים סביבך".
היום, 04 שנה אחרי פרוץ המלחמה, המילואימניקים של 976 נפגשים ומשחזרים
את הקרבות הקשים בהם לחמו ברמת הגולן. אותם קרבות שנוצחו גם על ידי אלו
שנלקחו מהבית למלחמה, ולא רק על ידי השריונרים מחטיבה 7, כפי שהרוב חושבים.
"אני זוכר שהייתי רווק בן 62, וכל הזמן שאלתי את חבריי הנשואים איך אתם, כהורים
לילדים, ממשיכים להילחם?", משחזר רס"ן (מיל') ברק סלע, מ"פ במלחמה.
"תוך 21 שעות מהרגע שהם נקראו למילואים הם כבר ישבו בטנק", מדגיש אלוף
(מיל') אֹורי אור, מפקד החטיבה דאז ולימים אלוף פיקוד המרכז והצפון וסגן שר
הביטחון. "כל הסיפור הזה הוא על איך המילואים הצילו את הסדיר. כשהייתי מח"ט
7 הזכרתי להם את זה הרבה מאוד, ולא לכולם היה נעים לשמוע את זה".
הסורים מתחילים להתערער
כבר בתחילת המלחמה, בפני חטיבה 976 עמדו כל המכשולים האפשריים. מלבד
ההקפצה המהירה מהבית, המח"ט התמנה לתפקידו רק חודשיים קודם לכן. הוא לא
הכיר את חייליו וטרם ביצע איתם אפילו אימון אחד, והחטיבה עצמה הוקמה רק
84
כ"ב באייר התשע"ג /
שלוש שנים קודם. היא נסעה על צנטוריונים (טנקי 'שוט' המבוססים על הצנטוריונים
הבריטים המיושנים), והמתינה להסבה למנוע דיזל, במקום מנוע הבנזין האיטי. אם
כל אלה לא מספיקים, כמחצית מכוח החטיבה היו נח"לאווים במקור, שעברו הסבה
לשריון רק בתום שירותם הסדיר, חלקם אנשי ישיבות הסדר. טנקיסטים מנוסים,
למען הסר ספק, הם לא היו. התנאים הבעייתיים נתנו את אותותיהם במפקדת החטיבה
במחנה יפתח שבגליל העליון, אליו עברה החטיבה רק זמן קצר קודם לכן מיוקנעם.
ביום הראשון למלחמה, שבת ה־6 באוקטובר 3791, הבסיס עוד היה בבנייה; הטנקים
שעמדו בו היו רחוקים מלהיות ערוכים ללחימה, והחשמל שפעל רק באופן חלקי
הקשה על ההיערכות. "תנאי הפתיחה הכי גרועים שאני מכיר", מפטיר אלוף (מיל')
אור. היתרון היחיד במצב המסורבל הזה, הוא אומר, היה שהעברת מפקדת החטיבה
קירבה את הכוח אל החזית, ואפשרה את הפעלתו המהירה. "ההחלטה הזו הצילה את
מדינת ישראל", מגלה סא"ל (מיל') חיים דנון, שהחל את המלחמה כסמג"ד ומונה
כבר בתחילתה למג"ד, בעקבות פציעה של מג"ד אחר. "אם החטיבה הייתה צריכה
להגיע מיוקנעם זה היה לוקח 01־21 שעות, והיינו מפסידים את המלחמה".
4 שעות לפני האזעקה שהרעידה את המדינה, נקראו לוחמי החטיבה בצו 8
למילואים. ראשוני החיילים הגיעו למפקדה בצהריים, ובחצות הלילה הראשון
ללחימה יצאו ארבעה טנקים ראשונים של 976 לרמת הגולן, שאז כבר הייתה מלאה
בשריון הסורי. בינתיים, כוחות של חטיבה 881 במרכז הרמה וחטיבה 7 בצפון כבר
ניסו לבלום את האויב. מח"ט 976 הצעיר, אור בן ה־43, הבין שעליו לפעול במהירות,
ושורת ההחלטות שקיבל התבררו בדיעבד כגורליות. אחת הראשונות שבהן הייתה
לפרק את צוותי הטנק המקוריים מהאימונים, ולשבץ צוותים חדשים, מאולתרים,
שמורכבים מהחיילים שהספיקו להגיע ראשונים לבסיס. "צריך להבין שזו שבירה
מוחלטת של הדוקטרינה של חיל השריון, לפיה יוצאים לקרב רק בצוותים קבועים",
מדגיש רס"ן (מיל') סלע. הטנקים שיצאו ראשונים מהבסיס, בפיקודו של הסמ"פ,
סגן ניצן יוצר, הגיעו לצומת קצביה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, והצליחו
לבלום כוח סורי שהתקדם לעבר הכינרת. "כשהוא יצא הוא עוד אמר לי שחסרה לו
המשך בעמוד הבא
/ 2 במאי 3102 94
2. "
"תמיד שואלים אותי איזו פקודה קיבלתי באותו רגע. אני עונה שלא קיבלתי". אלוף (מיל') אור
המשך מעמוד קודם
אלוף (מיל')
אורי אור:
בפעם הראשונה
במלחמה הזאת
לסורים התחיל
להתערער
הביטחון. זאת
הייתה הנקודה
המכרעת מבחינתי.
היו לי ימים הרבה
יותר קשים אחרי
זה, אבל אז הבנתי
שהם לא יצליחו
"
תחמושת", משחזר אור. "עניתי לו ש'הסורים לא יודעים את זה'".
יתר הטנקים של החטיבה יצאו גם הם לכיוון הרמה, כשהאחרונים
הגיעו לאזור הקרבות בצהרי היום השני למלחמה. כוח המח"ט שפיקד
בעצמו מזחל"ם ולא מטנק, כבר הגיע לקו הגבול באזור קונייטרה - עד
שהודעה בקשר החזירה אותו לאחור. "חקה, אלוף הפיקוד, נכנס לרשת
ואמר לי, 'הסורים בנפח'", נזכר אור. "כשאני מרצה בקורס מח"טים
תמיד שואלים אותי איזו פקודה מדויקת קיבלתי באותו רגע. אני עונה
שלא קיבלתי. אלוף הפיקוד אמר לי שהסורים בנפח, ואני הבנתי שהוא
מתכוון שאוציא אותם משם. זאת כל הפקודה".
ביום ראשון, ה־7 באוקטובר, בשעה 11 בבוקר, החל הקרב על נפח.
הטנקים הסורים תקפו את מחנה אוגדה 63, שבינתיים מפקדה, תא"ל
רפאל איתן (רפול), לימים רמטכ"ל, הצליח לצאת ממנו. "הסורים
פרצו בעוצמה אדירה עם העתודה שלהם, והגיעו לנפח", מסביר אור.
כוחות השריון הישראלים שהיו באזור - חטיבה 881 הסדירה וחטיבות
המילואים 971 ו־976 - הגיעו למקום כדי לנסות ולבלום את הסורים.
אך מה שהסתיים כניצחון עבור החטיבה של אור, היה טרגדיה לחטיבה
הסדירה, לאחר שאיבדה את פיקודה הבכיר: המח"ט, הסמח"ט וקצין
האג"ם החטיבתי, שנהרגו באזור ציר הנפט, דרומית לנפח, בניסיון
לבלום את הכוח הסורי. "כשהגעתי לציר הנפט, מצאתי את הטנק
של מח"ט 881, יצחק בן־שוהם ז"ל", משחזר דנון. "הטנק היה הפוך,
עמד בצד עם דגל צהוב". דגל צהוב מסמל טנק פגוע, ובתוך הטנק היו
המח"ט וקצין האג"ם. "בן־שוהם היה המג"ד שלי בסדיר, כשאני הייתי
מ"פ, וקצין האג"ם בני קצין היה חבר שלי. והדרכנו יחד בקורס מפקדי
טנקים", אומר דנון, "ואני פוגש את הצוות שלהם שם, על ציר הנפט".
לנפח הגיע גם חנן אנדרסון, כשהוא מוביל כלים בודדים מ־976, עוד
לפני בוא המח"ט: שם הוא הצליח לעצור את הסורים עד להגעת שאר
הכוחות. "חנן הגיע לנפח והתחיל להילחם", מסביר אור, "והסורים בכלל
לא ידעו כמה טנקים יורים עליהם משם. זה מראה עד כמה לפעמים סמל
או קצין צעיר יכול להשפיע על הקרב הרבה יותר ממה שהוא חושב.
כשעלינו על העמדות, באתי עם הזחל"ם, ממש עם הטנקים הראשונים
שתקפו, וקצין האג"ם שלי אמר לי, 'המח"ט, אנחנו לא יכולים להיות
כל כך קדימה עם זחל"ם'. אמרתי לו שאם אנחנו לא נהיה פה, אף אחד
לא יהיה פה".
בסופו של דבר, בקרב על נפח חטיבה 976 הצליחה להדוף כוח
משמעותי של טנקים סורים - לראשונה במלחמה. "בפעם הראשונה
במלחמה הזאת לסורים התערער הביטחון", מפרשן אלוף (מיל') אור.
"זאת הייתה הנקודה המכרעת מבחינתי. היו לי ימים הרבה יותר קשים
אחרי זה, אבל שם הבנתי שהם לא יצליחו".
רסיסים בכל הגוף
במשרדו של סא"ל (מיל') דנון, כיום יו"ר עמותת החטיבה ומנכ"ל
חברה לציוד מכני הנדסי, מתמקמים הטנקיסטים מיום כיפור. 04
שנה אחרי הקרבות הם נפגשים שוב, לוגמים כוס יין, מרמת הגולן
כמובן, ונזכרים בימים ההם. ביניהם מתבלט הנציג הבודד של חיילי
ההסדר בחטיבה, סמ"ר (מיל') אלחנן בן־נון, נהג הטנק של אנדרסון
במלחמה, והיום רב ההתנחלות שילה. "כאיש צוות אתה יושב בתוך
הטנק, סגור עם מדפים, וכמעט לא רואה שום דבר. רק מקבל פקודה
ונוסע", הוא ממחיש. "אתה שומע את כל התופת, אבל לא רואה את
מה שהמפקד רואה. זה עולם אחר, ובירכתי על זה. ההלם שחוויתי
בהפסקות, כשיצאתי מהטנק, היה לפעמים גדול יותר ממה שחשתי
בתוכו", הוא מודה.
"כשהייתי מספר לאלחנן מה קורה אז הוא היה אומר את ה'שמע
ישראל' שלו בתא הנהג", מגלה אנדרסון. "אני זוכר שאמרתי לעצמי,
'איך אני מקנא בבחור הזה'. אני לא דתי, אבל לשמוע אותו ככה נתן לי
תחושה שיש לו משהו שעוזר לו לעבור את זה. ממש קינאתי בזה".
המילואימניקים לשעבר משחזרים את מהלך הלחימה, ומגיעים לקרב
הבלימה ברמתנייה, שהתרחש ב־8 וה־9 באוקטובר. במסגרתו, החטיבה
הצליחה להדוף את יתרת הכוח הסורי ברמה ולהביא לנסיגתו. מדובר
באחד הקרבות המכריעים בגזרה, שהצליח לבלום סופית את שריון
האויב. "לפנות בוקר של יום שלישי, ה־9 באוקטובר, יצאנו מאזור נפח
"מי שהציל את רמת הגולן הם אנשי המילואים. נקודה". אלוף (מיל') אור עם קציני החטיבה. משמאל: הטנקים של 976 במהלך ההבקעה לסוריה
05
כ"ב באייר התשע"ג /
"
"זה מראה עד כמה קצין צעיר יכול להשפיע". רס"ן (מיל') אנדרסון. מימין: טנק שנפגע בקרב
להיערכות בכפר סינדיאנה במרכז הרמה", משחזר סרן (מיל') חנוך
ברזילי, מ"פ בגדוד של דנון, את תחילת הקרב. "כבר אז ראינו את ענני
האבק של הסורים שמתקרבים מכיוון חושנייה. זה היה מחזה מפחיד.
כשהם הגיעו לטווח של 0051 מטר מאיתנו התחלנו לירות עליהם,
וניהלנו קרב משעות הבוקר המוקדמות עד אחר הצהריים. קרבות שי"ן
בשי"ן (שריון בשריון - א"א)", הוא מדגיש. "נפגעו לנו טנקים, נסענו
אחורה, וקיבלנו רק מעט כוחות לסיוע".
אחרי שעות של קרב בלימה, החטיבה קיבלה הוראה לצאת להתקפה.
"יורים עלינו ארטילריה מאוד כבדה, משמאל טילי סאגר, ומהחזית
טנקים מסוג 'טי־26'. למרות הכל הסתערנו, ואחרי 051 מטר הטנק שלי
נפגע", מספר ברזילי. "איבדתי את ההכרה, עברתי לעולם שכולו טוב".
"חלקיק שנייה" לאחר מכן, לדבריו, סרן (מיל') ברזילי התעורר.
בכוחותיו האחרונים ובעיוורון זמני הוא הפעיל את חייליו בתרגולת
הפינוי וסיים את חלקו במלחמה עם פציעה קשה. "דם התחיל לזרום
לי מהעיניים ומהכתף. נפצעתי בפה, היד נשברה, האצבע נקטעה,
הכתף יצאה מהמקום, והיו לי רסיסים בכל הגוף", הוא מונה. הפציעות
שברזילי סוחב מרמת הגולן מלוות אותו יום־יום; די לו רק להביט בכף
ידו ולהיזכר במלחמה ההיא. "זאת הייתה משימת התאבדות. נסעת מול
טנקים שיורים ישר עליך ארטילריה, טילים", הוא אומר. "זה גם תל
רמתנייה, הגובה שם הוא 008 מטר, לא נמוך".
יומיים אחרי הקרב ההוא החלה ההבקעה אל תוך סוריה, שהשלימה
את המערכה בגזרה, כשחטיבה 976 חצתה את קווי האויב. דנון, שכבר
בתחילת המלחמה נכנס לסרבל המג"ד, מצא את עצמו בטנק עם שני
אנשי צוות מחטיבה 971: סמ"ר (מיל') משה פרל, הנהג, וסמ"ר (מיל')
יוסף הולנברג, התותחן. שניהם לחמו באותה הגזרה של החטיבה וביום
רביעי, כשלדנון נפגע הטנק, הוא עבר אל הכלי שלהם. "זה היה אחרי
הרמתנייה. הייתה הפסקה, ופתאום אני מסתכל למעלה ורואה שמחליפים
לנו את המט"ק", אומר הולנברג.
"עד הבוקר שאחרי כיבוש רמתנייה לא יצאתי מתא הנהג, ולא ידעתי
אפילו מי הוא", מעיד פרל. "שמעתי שיש לי מפקד חדש ועשיתי כל מה
שהוא אמר לי, כשאפילו לא ידעתי איך הוא נראה".
הצילו את הסדיר
בפברואר 4791, אלוף (מיל') אור, אז עוד אלוף־משנה, החליף את
אביגדור (יאנוש) בן־גל בפיקוד על חטיבה 7. "יאנוש היה שחצן גדול",
הוא מספר. "בטקס ההחלפה הוא אמר 'חבר'ה, אנחנו שמחים שאורי בא
לפקד על החטיבה שהצילה את עם ישראל. מיד קמתי ואמרתי, 'חבר'ה,
אני שמח מאוד שאני בא מהחטיבה שהצילה את חטיבה 7'. הזכרתי להם
שהטנקים הסורים כבר עברו את נפח, והתחילו לנסוע לכיוון עין זיוון,
ואנחנו היינו שם, אנחנו עצרנו אותם ביום הקרב הראשון. אחרי זה יאנוש
אמר לקציני החטיבה, 'יודעים מה, הוא צודק, אני מקבל את זה'".
הנוכחים בטקס החלפת המח"ט לא היו היחידים שאל אוזניהם לא הגיע
סיפור הניצחון של חטיבה 976. במקום זאת, מרגישים חיילי החטיבה,
שחטיבה 7 היא זו שזכתה בקרדיט ובתהילה של קרבות הבלימה. "לפיקוד
הצפון לא היה נוח עם העובדה שכבשו לו את מפקדת החזית בנפח",
מנסה להסביר את זה אלוף (מיל') אור. "הוא גם לא הכיר הרבה זמן
בכך שהמאמץ העיקרי של הסורים היה במרכז הרמה. כשהפיקוד חילק
את הגזרות, הוא נתן לאוגדת מילואים את הגזרה שהוא חשב שתהיה
משנית, אבל בדיעבד היא הייתה העיקרית. חטיבה 7, 881 וגולני, שהיו
מקו עין זיוון צפונה, לא היו מול המאמץ העיקרי של ההבקעה הסורית.
מי שהציל את רמת הגולן, בעצם, זה אנשי המילואים. נקודה".
הזיכרון הציבורי, שמוזן בעיקר על ידי מורשות קרב, נכשל פעמים
רבות במבחן האובייקטיביות. את אותו זיכרון קולקטיבי מנסים בשנים
האחרונות אנשי החטיבה לחדד; אלוף (מיל') אור כתב ספר שמספר
את עלילות החטיבה במלחמה, והעמותה מעבירה לתלמידי תיכון
ימי "בעקבות לוחמים" ברמת הגולן. את הניצחון שלהם במלחמה על
הזיכרון יגלו רק במבחן הזמן. "שפינוזה כתב מאמר שבוחן מה זאת
האמת", אומר אור. "לפיו יש שלושה סוגי ידע: אחד עובדתי, השני זה
מה שאומרים, והשלישי זה מה בן אדם מרגיש. שפינוזה מגיע למסקנה
שהידע האמיתי הוא השלישי. בזה אני חושב שהצלחנו לעשות שינוי.
יותר אנשים יודעים על חלקנו במלחמה". 0
"הפיקוד נתן למילואים את הגזרה שחשב שתהיה משנית". מח"ט 976 (מימין) עם הרמטכ"ל, רא"ל דוד (דדו) אלעזר. משמאל: המילואימניקים היום
סרן (מיל')
חנוך ברזילי:
אחרי 051 מטר
הטנק שלי נפגע.
איבדתי את
ההכרה לחלקיק
שנייה, ועברתי
לעולם שכולו טוב.
דם התחיל לזרום
לי מהעיניים
ומהכתף, היד
נשברה. זאת
הייתה התאבדות
"
/ 2 במאי 3102 15
